העיר טבריה, שנקראה על-שם הקיסר טיבריוס, נוסדה ע”י הורדוס אנטיפס, בנו של המלך הורדוס, בשנת 20 לסה”נ, היא נועדה להיות בירת ממלכתו של הורדוס אנטיפס. בשנת 61 לסה”נ סופחה טבריה לתחומי ממלכתו של אגריפס השני.
בפרוץ המרד הגדול (67 לסה”נ) בוצרה טבריה בחומות, והללו ניצבו על תילן אף לאחר כניעת העיר לפני חילות הרומאים.
טבריה היתה חלק ממלכתו של אגריפס השני, עד מותו בשנת 96 לסה”נ. משעברה טבריה לידי שלטון רומי, בשנת 100 לסה”נ, היא נהנתה מן השגשוג שציין את האימפריה כולה. באמצע המאה ה-2 לסה”נ, לאחר מרד בר-כוכבא, טוהרה העיר מטומאת קבריה ע”י רבי שמעון בר-יוחאי, ובכך נתכשרה למושבם של תלמידי חכמים. בשלהי המאה ה-2 העתיק רבי יהודה הנשיא את מושבו מציפורי לטבריה.
עתה הועתקו מציפורי לטבריה מוסדות ההנהגה של העם היהודי: תחילה הסנהדרין בראשות רבי יוחנן, ואחר כך הנשיאות בראשות רבי יהודה נשיאה.
בטבריה הקים רבי יוחנן את “בית המדרש הגדול”, מסורת היא שבמוסד זה, הנזכר תכופות בספרות חז”ל, נערך רובו של התלמוד הארץ ישראלי (תלמוד ירושלמי). משנעשתה טבריה לבירתו של העם היהודי בארץ ובתפוצות הייתה לה תקופת פריחה ממושכת. חכמי טבריה עשו אותה כעיר של תורה ודעת.
במאה השישית הוקמה בטבריה ישיבת ארץ ישראל, יורשת הסנהדרין בהנהגה . בתקופה זו, תקופת הגאונים, פרחו בטבריה אסכולות של פייטנים ודרשנים, ולצדם סופרים ומנקדים. שיטת הניקוד העברי, המקובלת עד ימינו – “ניקוד טברייני” – קרויה על שם העיר.
ציוני דרך בתולדות העיר
- 749 -בתקופת השלטון המוסלמי נפגעה טבריה פעמים אחדות ברעשי אדמה קטלניים. הנודע בהם – “רעש שביעית” – התחולל בשנת 749 לסה”נ. ההרס שנגרם בעטיו ניכר היטב בכל אתרי החפירות בעיר ובסביבתה.
במהלך המאה ה-10 סבלה טבריה, כארץ ישראל כולה, מפשיטות חוזרות ונשנות של צבאות כובשים וחבורות נוודים. - 1033 – פגע בטבריה רעש אדמה נוסף, שהחריב מבנים רבים.
חרף הפגיעות נשמר מעמדה של טבריה כבירת הגליל, עד כיבושה בידי הצלבנים. - 1099 – טנקרד מפקד צבא הכיבוש, כבש את טבריה כבירת “נסיכות הגליל”, שתחומה הקיף בקירוב את תחומי “מחוז הירדן” בימי שלטון המוסלמים.
חומות טבריה שוקמו, ובצפונה של העיר הרומית ביזנטית נבנתה מצודה גדולה, שמסביבה התרכזו התושבים, בתהליך זה ניטש שטחה המיושב של העיר עד אז, ונוצר גרעין לצמיחתה של טבריה החדשה בימינו. - 1187 – כיבוש טבריה ע”י המוסלמים. לאחר הקרב בקרני חיטין, נפלה העיר בידי צאלח א-דין, והיא הייתה בשלטון מוסלמי איובי עד שנת 1240, אז חזרו טבריה והגליל כולו לשלטון צלבני קצר ימים.
- 1247 -נפלה העיר בידי חילות הממלוכים, ומאז נשלטה בידי המוסלמים ברציפות, עד כיבושה של ארץ ישראל ע”י הבריטים (1917-1918). בפרק זמן ממושך זה סבלה העיר פגעים רבים: התערערות הביטחון, רעב, מגיפות ורעשי אדמה.
- 1564 – חידוש הישוב היהודי בטבריה ביוזמתם של דון יוסף נשיא ודונה גרציה. חומות העיר הצלבנית חודשו, בראשונה על ידי נציגו של דון יוסף נשיא, יוסף איבן ארדייט, ושנית על ידי ד’אהר אל עומר.
- 1745 – הקים בנו של ד’אהר, צ’ולייבי, מצודה על גבעה מצפון-מערב לעיר הצלבנית.חלקים מן החומה ומגדליה, וכן המצודה, עודם ניצבים על תילם.
- 1833 – שיקום החומות על ידי אברהים פחה, מושל מצרים.
- 1837 – רעש אדמה קשה פוגע בעיר וביושביה וגורם להרס החומות
- 1913 – ראשית בנייתה של העיר טבריה החדשה עם הקמתה של שכונת אחווה, השכונה הראשונה שנבנתה מחוץ לחומות.
- 1920 – הוקמה שכונת קרית שמואל באזור המצודה.
- 1934– פקד את העיר שיטפון עז, שבעטיו נהרסו חלקים מן העיר העתיקה.רשויות המנדט הבריטי שיקמו את העיר וסללו רחובות שתי וערב במתכונת חדשה.
- 1948 – במלחמת הקוממיות היתה טבריה העיר המעורבת הראשונה ששוחררה והוכרז בה שלטון עברי ב-ט’ בניסן תש”ח, 19/4/1948, ארבעה ימים לאחר קום המדינה.